פרק א'

חמשת תשלומי החובל - פתיחה

המשנה (פג:) פותחת בחמשת תשלומי החובל בחבירו:

"החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת ובושת"

לדעת רב (ג.), האדם המזיק נמנה עם ארבעת אבות הנזיקין שבמשנה הראשונה של המסכת, והוא ה"מבעה". שמואל חולק עליו בזה, אך אף שמואל מודה שנזקי האדם נחשבים מועדים (ראה להלן הלכה יא), ולכן משלמים עליהם נזק שלם ממיטב הנכסים.

בהלכות הבאות יבוארו כל אחד מחמשת התשלומים, מקורותיהם ודיניהם.

דרך שומת תשלומי הנזק

המשנה (פג:) מפרטת את דרך שומת הנזק:

"בנזק כיצד? סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו,

רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה"

כלומר, יש לפצות את הניזק בהפרש שבין שוויו כעבד לפני הנזק לבין שוויו כעבד לאחריו.

רש"י מסביר שהניזק מפסיד כסף ישירות על ידי הנזק, שכן אלמלא הנזק, יכול היה למכור את עצמו לעבד במחיר גבוה יותר מאשר עכשיו. לכן, יש לאמוד בכמה היה אותו ניזק נמכר לעבד עברי בשוק לפני הנזק ולאחריו, ומשלם המזיק את ההפרש.

הרא"ש (סימן א) חולק על פירוש רש"י. לדעתו, יש לאמוד את הנזק על ידי ההפרש בין מחירו של עבד כנעני ללא נזק שכזה לבין מחירו של עבד כנעני עם אותו נזק. הרא"ש מסביר שההפרש במחירי העבדים היא דרך לאמוד את המחיר של אותו איבר שחיסר המזיק בניזק. לדבריו, שיטה זו נועדה להגן על המזיק, שכן לו היו שמים את הנזק על ידי אומדן כמה כסף אנשים מוכנים לקבל כדי שיסכימו שיוטל בהם כזה מום, יגיע הסכום למימדים בלתי ריאליים. הרא"ש מוסיף, שלא ניתן לאמוד את הנזק על פי ההבדלים בין שוויו של עבד עברי, שכן עבד עברי אינו נמכר עולמית (אלא רק לשש שנים) ולכן ההבדלים במחירי עבד עברי אינם משקפים את השווי האמיתי של האיבר הניזוק^[1].

השו"ע (תכ טו) פוסק כדברי הרא"ש.

המקור לתשלומי נזק

הגמרא מביאה את הפסוק "עין תחת עין" כמקור לכך שאם אדם פגע בגופו של חברו, הוא צריך לפצותו בממון. הסוגיה מביאה כמה ברייתות ואת דבריהם של כמה אמוראים שמטרת כולם להסביר מדוע אין להבין את הפסוק כפשוטו, ויש לפרשו במובן של פיצוי ממוני. להלן ההצעות שעולות בסוגיה:

נאמר בבמדבר (לה): "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" – ומשמע שעל נזק לגוף שאינו רצח, ניתן ליטול תשלום ממוני.

נאמר (ויקרא כד): "מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש", שבזה בבירור מדובר על פיצוי ממון, למרות שהוא מובא בלשון של עשיה למזיק כפי שעשה הוא לחבירו, ובסמוך נאמר "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", ויש להבין שאף כאן הכוונה לפיצוי ממוני.

ר' דוסתאי בן יהודה מעיר שלא יתכן שעין תחת עין הכוונה ממש, כיוון שלא כל העיניים שוות ולכן אם הזיק עין קטנה, ועינו שלו גדולה, לא יתכן שיטלו את עינו, כיוון שאז התגמול על הוצאת עין אינו אחיד.

ר' שמעון בר יוחאי אומר שלא ניתן לפרש עין תחת עין כפשוטו, כיוון שלעיתים החובל הוא כבר בעל מום, ואז לא ניתן לחבול בו כפי שחבל בחבירו.

דבי ר' ישמעאל מוכיחים מכך שנאמר "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד כ), ולשון נתינה משמעה ממון.

דבי ר' חייא לומדים ממה שנאמר בעונש עדין זוממים (דברים יט כא) "ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל", שיש לתת ממון שהוא דבר הניתן מיד ליד.

דבי ר' חזקיה לומדים מתוך שנאמר "עין תחת עין נפש תחת נפש", שאסור שיהיה מצב בו המזיק ישלם גם בחייו, ואם יטלו ממנו איבר, נמצא שהוא מסתכן בחייו.

ר' זביד מוכיח מתוך הדין שיש לשלם על הצער בנוסף לתשלומי הנזק, שתשלומי הנזק הם ממון, ולא עונש גופני, שהרי אם היה כך, הרי שנצטער הניזק כאשר הענישו אותו, וכבר אינו צריך לשלם תשלומי צער. טיעון דומה מביא ר' פפא מתוך ההלכה שיש לשלם על הריפוי בנוסף לתשלומי הנזק.

ר' אשי לומד גזירה שווה "עין תחת עין" מ"תחת אשר עינה" (דברים כב כט) האמור בתשלומי חמישים שקלים של אונס ומפתה. מה האחרון בממון, כך הראשון אמור בממון.

מכל ההסברים מביא הרמב"ם רק את הראשון. הרמב"ם מוסיף ומביא עוד הוכחה (שאינה בגמרא), לפיה יש ללמוד מפשט הכתובים שעין תחת עין וכו' הכוונה לממון- מתוך שנאמר בחובל בחבירו ש"רק שבתו יתן ורפא ירפא", ובמקביל נאמר בו "חבורה תחת חבורה", משמע שהכוונה בפסוק השני היא לתשלומי ממון של שבת וריפוי ולא לעונש פיזי.

המקור לתשלומי צער

המשנה (פג:) מביאה דוגמה למקרה בו יש לשלם רק על צער-

"כואו (או) בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה"

כלומר, גם במקרה בו אין שום השלכות למעשהו של המזיק חוץ מהצער לניזק, יש לשלם תשלומי צער.

בגמרא מובאת ברייתא ובה מחלוקת התנאים האמורה כלפי הפסוק "כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה"-

"רבי אומר: כויה נאמרה תחילה.

בן עזאי אומר: חבורה נאמרה תחילה"

למסקנת הגמרא, כוונת דברי רבי היא שיש ללמוד מכך שנאמר גם כוויה וגם חבורה, שהכוויה האמורה בפסוק היא כוויה שיש בה רק צער, ואף עליה יש לשלם. כלומר, משנתנו, המחייבת על צער אף במקום שאין נזק, היא כשיטת רבי. לעומתו, בן עזאי סובר שהחבורה האמורה בפסוק, מלמדת אותנו שאף הכוויה שבפסוק דומה לחבורה, דהיינו, יש מקום לתשלומים דווקא במקום בו יש נזק של ממש לגוף ולא רק צער של כאב.

בגמרא (פה.) אומר ר' זביד, שהמקור לתשלום על צער בפני עצמו הוא ממה שנאמר "פצע תחת פצע", כלומר, אפילו במקום בו לא נחסר הניזק אבר, יש לפצותו על עצם הפציעה, כיוון שהיא מלווה בסבל.

הרמב"ם מוכיח זאת ממקור אחר- נאמר בדין האונס שהוא משלם לאבי הנערה תמורת מה שעינה אותה. מכאן לומד הרמב"ם שעינוי וצער הם דבר שיש לפצות עליו, אפילו אם הם לא מחסרים אף איבר בגוף.

המקור לתשלומי שבת וריפוי

בגמרא (פה.) מובאת ברייתא:

"מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו? ת"ל 'רק שבתו יתן ורפא ירפא' (שמות כא יט).

יכול אפילו שלא מחמת המכה? תלמוד לומר- רק"

כלומר, ישנה חובה לתת תשלומים על הוצאות הריפוי וביטול העבודה הנובעים מהמכה, אפילו באופן לא מיידי, וכל שכן באופן מיידי (עוד בעניין זה בפרק הבא).

המקור לתשלומי בושת

המשנה (פו:) פוסקת:

"...ישֵן שבייש פטור.

נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת עד שיהא מתכוין"

כלומר, תנאי להתחייב בדמי בושת הוא שהמזיק התכוון לבייש. לכן הישן שבייש פטור, כיוון שלא ניתן להתכוון לבייש מתוך שינה. כמו כן, אפילו במקום בו חייב המזיק בתשלום דמי הנזק, בכל זאת יהיה פטור מבושת אם לא נתכוון לבייש, ולכן אם נפל מהגג והזיק תוך כדי נפילתו, חייב על הנזק, אך פטור מהבושת (עי' לקמן הלכה יב).

בגמרא (פו.) מובאת שיטתו של ר' שמעון. מהנאמר בדין הרוצח (דברים יט יא')-

"וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ",

ובפרט מההדגשה "וארב לו וקם עליו", לומד ר' שמעון שהרוצח אינו חייב אלא אם הוא מתכוון דווקא לאדם הנרצח.

באופן דומה, מהנאמר בפרשת כי תצא (דברים כה יא'-יב')-

"כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ"

לומד ר' שמעון שהמבייש את חברו חייב רק אם נתכוון לבייש לאותו אדם שבייש בפועל.

הגמרא אמנם מסבירה, שאין הלכה כר' שמעון בביוש לגמרי (עי' לקמן הלכה יד), אך הרמב"ם עדיין משתמש בלימוד שהובא כמקור לכך שבכל אופן יש צורך בכוונה בכדי להתחייב בדמי בושת. לקמן (הלכה יב) יתבאר עוד, שהמתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש, חייב בדמי בושת.

בשו"ע (תכא א) כתב שאין חייב בדמי בושת "עד שיתכוון לביישו"^[2]. אמנם, מהאמור להלן (הלכה יב), שהמתכוון להזיק חייב אף הוא בבושת אף שלא נתכוון לבייש, יש לפרש שכוונתו שיש להתכוון לאדם ספיציפי, ואז אפילו אם נתכוון להזיק ולא לבייש, חייב אף בבושת.

אדם מועד לעולם לעניין תשלומי נזק ולעניין תשלומי ארבעה דברים – דין ישֶן שהזיק

במשנה (כו.)

"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן

סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם"

בגמרא (כו:) מובאים דברי תנא דבי חזקיה המסביר שהמקור לדין זה הוא מהפסוק "פצע תחת פצע", ממנו משמע שהסיבה לתשלומי הנזק היא הפיצוי לניזק, ולכן אפילו אם הזיק בשגגה או מתוך שינה חייב המזיק לפצות את הניזק.

בירושלמי (פרק ב הלכה ח) מעיר ר' יצחק על מועדותו של האדם הישן:

"אמר רבי יצחק מתניתא (=משנתנו, המחייבת את הישן) בשהיו שניהם ישינין,

אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו -

זה שבא לישן אצלו הוא המועד"

כלומר, אם אדם הזיק כשהוא ישן, אך כשהלך לישון היה לבדו, ורק אחר כך בא הניזק וישן לצידו, פטור המזיק, כיוון שהניזק הוא המועד.

הראשונים חלקו באשר להיקף דינו של ר' יצחק, ומתוך כך בהבנת דין 'אדם מועד לעולם'-

הטור (תכא) כותב שבאופן עקרוני דין 'אדם מועד לעולם' משמעותו שחייב המזיק אפילו אם הזיק באונס. הטור מסביר שטעם דינו של ר' יצחק הוא משום שהשני, שבא לשכב ליד אדם שכבר ישן הוא הפושע, כיוון שלא היה לו לבואל לישון ליד אדם ישן, ביודעו שהישן יוכל להזיקו מתוך שנתו ושהוא יוכל להזיק את הישן. לכן, אין לחייב את הישן הראשון אם הזיק את זה שבא לישון לצידו, כיוון שהשני הוא שגרם לעצמו את הנזק במעשיו. מדבריו משמע, שאם הניזק לא היה יכול לראות את הראשון (כגון שהיה הדבר בחשיכה), והיה הראשון מזיקו, היה המזיק חייב, כיוון שחייב אפילו באונס, וכיוון שבמקרה כזה אין להאשים את הניזק, כיוון שלא יכול היה לראות את המזיק.

לעומתו, התוספות (כז: ד"ה 'ושמואל') מפרשים שדין 'אדם מועד לעולם' אינו בא לחייב את המזיק על אונס גמור. לשיטתם, יש להסביר שטעמו של ר' יצחק הוא שהראשון שהלך לישון לפני שהשני בא, לא היה אמור לדעת שהשני יבוא, וממילא הוא אנוס, שכן לא יכול היה להיזהר. לפי זה, יפטר הראשון אם הלך לישון לפני בוא השני, אפילו אם אין להאשים גם את השני בפשיעה (כגון שלא ראה השני את הראשון). כפירוש זה משמע גם ברש"י, המדגיש שדין 'אדם מועד לעולם' בא לחייב בשוגג (ולא באונס) ^[3].

הגמרא (כו.) מדייקת מלשון המשנה, שאם הזיק בשוגג, מתוך שינה וכדומה, חייב אמנם בנזק, אך פטור מארבעת התשלומים האחרים (שבת, בושת, ריפוי וצער).

רש"י מסביר שטעם הדבר הוא מפני שהפרשה ממנה לומדים שבת וריפוי (שמות כא יח), עוסקת באנשים שרבים זה עם זה, ולא בנזק בשוגג.

הסמ"ע (תכא ס"ק ז) מציע הסבר אחר- כיוון שהפסוק "פצע תחת פצע", ממנו לומדים שאדם מועד לעולם, עוסק רק בתשלומי הנזק (ולא בשאר ארבעת התשלומים), ולכן רק בהם חייב אדם שהזיק בשוגג או מתוך שינה.

מדברי השו"ע (תכא ג-ד, שעח א) משמע שהוא פוסק כטור, שאדם חייב אפילו על אונס^[4]. אמנם, מדברי הרמ"א (שם ושם) משמע במפורש, שהוא פוסק כתוספות, שבאונס מוחלט פטור.

אדם מועד לעולם ודין המתכוון להזיק לעניין בושת - הנופל מהגג והזיק

בגמרא (כז.) פוסק רבה:

"נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור בד' דברים

ברוח מצויה והזיק ובייש - חייב בד' דברים ופטור על הבשת"

ואם נתהפך - חייב אף על הבשת"

כלומר, רבה מבדיל בין שלוש רמות של כוונה-

כאשר נפל מהגג ברוח שאינה מצויה, הרי הדבר שווה לדין הישן או המזיק בשוגג, שחייב בנזק בלבד מדין 'אדם מועד לעולם' (ראה בהלכה הקודמת).

כאשר נפל ברוח מצויה דינו כחובל במזיד, כיוון שפשע בחוסר זהירותו, ולכן משלם צער ריפוי ושבת בנוסף על הנזק, אך עדיין פטור הוא מהבושת, שכן לא התכוון ליפול דווקא על הניזק (עי' בהלכה הקודמת).

כאשר התהפך, כלומר, ניסה במודע לבלום את נפילתו ע"י נחיתתו על אדם אחר, חייב הוא אף בבושת. דין זה האחרון נובע מכך שהמתכוון להזיק והזיק ובייש, חייב על הבושת למרות שלא היתה לו כוונה לבייש, כפי שיבואר להלן.

רבה מביא ברייתא להוכחת דין זה בבושת-

"ממשמע שנאמר (דברים כ"ה) ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה? מה תלמוד לומר והחזיקה?

לומר לך- כיון שנתכוין להזיק אף על פי שלא נתכוין לבייש"

כלומר, מכך שלא כתבה התורה "ושלחה ידה במבושיו" שהוא ביטוי המראה שכוונתה היתה דווקא למבושיו, אלא "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו", שהוא ביטוי ממנו משמע ששלחה ידה להזיקו, ויצא שתפסה במבושיו וביישתו, ובכל זאת התורה מלמדת שיש לשלם על בושת במקרה זה, רואים שאף על פי שלא נתכוונה לבייש אלא רק להזיק, כיוון שנמצאה מביישת, חייבת על הבושת.

רש"י, בהסבירו את דברי רבה, שהנופל מהגג חייב אף בבושת אם נתהפך, מסביר שהנופל התהפך בכוונה ליפול על אדם, בכדי לרכך את נפילתו, כך שהגם שהזיק במודע, עיקר כוונתו לא היתה להזיק אלא לבלום את עצמו.

בשו"ת מהר"י ווייל (קסח) נפסק שאדם שקבל על חבירו לפני בית דין שגנב ממנו וכדומה, ואין לו הוכחות, פטור מלשלם בושת לחברו על השם הרע שגרם לו, מכיוון שעיקר כוונתו לא היתה לבייש את חברו אלא לקבול עליו לפני בית הדין בכדי שיתערבו הם.

הגר"א (תכא ב) מעיר שמהר"י ווייל חלוק על רש"י. רש"י סובר שבכדי להתחייב בבושת די להיות מודע לנזק. לכן הוא מפרש שכוונת המתהפך היתה לרכך את נפילתו ולאו דווקא להזיק לזה שנפל עליו^[5]. לעומתו סובר מהר"י ווייל, שכדי להתחייב בדמי בושת יש צורך שעיקר כוונת מעשי המזיק תהיה גרימת נזק לניזק. לכן, הקובל על חברו, למרות שגורם לו נזק במודע, כיוון לא בא לביישו או להזיקו אלא לתבוע את המגיע לו על פי דבריו, פטור מבושת.

הרמב"ם פסק כדברי רבה, והשו"ע (תכא יא) פוסק כלשון הרמב"ם. הרמ"א (תכא א) פסק כמהר"י ווייל.

שנים שחבלו באחד

בגמרא (נג:) מדבר רבא על מקרה בו הזיקו שור אדם ובור כאחד, ע"י דחיפת אדם שור או כלי לתוך הבור:

"שור ואדם שדחפו לבור-

לענין נזקין כולן חייבין

לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטור

לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורים

לענין כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור"

כלומר, למרות שאת הנזק עצמו אנחנו מחלקים בין המזיקים השונים (עי' הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה יט), כאשר ישנם תשלומים מסויימים ששייכים רק באחד המזיקים, למשל ארבעה דברים השייכים רק באדם שהזיק אדם, או כופר ושלושים השייכים רק בשור שהמית, משלם אותו מזיק את החלק הייחודי לו בשלמותו.

בהתאמה, פוסק כאן הרמב"ם ששנים שחבלו באחד כאחד (כך שלא ניתן להבדיל בין ראשון שחבל לבין שני) חוצים ביניהם את התשלום. אמנם, כאשר רק אחד מהם חייב בתשלום בושת, משלם רק אותו אחד את הבושת.

השו"ע (תכא יד) מעתיק את לשון הרמב"ם.

נתכוון לבייש את האחד ובייש את השני

לגבי הערכת תשלומי בושת, פוסקת המשנה (פג:), שהכל לפי המבייש והמתבייש, דהיינו, אין דמים קבועים וקצובים לבושת, אלא ההערכה של דמי הבושת במעשים דומים חיצונית יכולה להשתנות לפי מעמדם של המבייש והמתבייש (נושא זה יורחב בפרק ג').

בגמרא (פו.) מובאת ברייתא:

"נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול - נותן לגדול דמי בושתו של קטן

לבייש את העבד ובייש את בן חורין - נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד"

כלומר, ההערכה של דמי הבושת נעשית לפי מי שנתכוון המבייש לבייש ולא לפי מי שבייש בפועל. למשל, אם אדם בייש בחושבו שהאדם שבייש הוא קל ערך, שדמי בושתו פחותים, אך למעשה הסתבר שהמתבייש הוא אדם מכובד שדמי בושתו גבוהים, חייב המבייש לשלם לפי מה שחשב ולא לפי מה שגרם בפועל^[6].

הגמרא מבארת שר' שמעון חלוק על הברייתא. בדיני רוצח לומד ר' שמעון מהפסוק "וארב לו וקם עליו" (דברים יט יא) שהמתכוון להרוג אדם אחד, והרג בטעות אדם אחר, פטור. ר' שמעון סובר שכאן הדין שווה, קרי, המתכוון לבייש את האחד ובייש את השני פטור (אפילו אם שניהם שווים בדמי בושתם!), ואינו משלם אף לפי מה שנתכוון, שכן נאמר "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו" (דברים כה יא) ומשמע שהתכוונה דווקא אל המתבייש ולא לאחר.

הראב"ד (הובא בשטמ"ק ד"ה "נתכוון") מדגיש את הייחודיות של דין המבייש שבברייתא- בעוד שהמבייש חייב לפי מה שנתכוון לו, על צער ריפוי נזק ושבת חייב המזיק לפי מה שעשה ולא לפי מה שנתכוון לו, כלומר אפילו אם נתכון להזיק נזק גדול או אדם ששבתו מועט וכדומה, נותן כפי תוצאת מעשיו^[7].

רוב הראשונים פסקו כדברי הברייתא, וכך פוסק השו"ע (תכא ב).

עוד בעניין נזק באינו מתכוון – אבן בחיקו ועמד ונפלה

בגמרא (כו:) מובאים דברי רבה לגבי אחריות האדם למעשיו שנעשו ללא כוונה ברמות שונות, ולצורך עניינים שונים. בין השאר מדובר על מי שהיתה לו אבן בחיקו, ועמד ונפלה והזיקה, בין שלא ידע עליה, ובין שידע עליה אך שכחה. עוד מקרה הוא כאשר המזיק התכוון לזרוק למרחק קצר, אך בטעות זרק רחוק יותר וכך פגע והזיק. בכל המקרים האלה פוסק רבה שחייב בתשלום נזק, אך פטור על תשלומי צער, ריפוי ושבת. וזאת על פי העקרונות שהוצגו לעיל בהלכה יא-יב, לפיהם על תשלומי נזק חייבים אפילו בשוגג בעוד שד' דברים חייבים דווקא אם מדובר במזיד או קרוב למזיד.

רש"י מסביר שאפילו אם ידע שאבן בחיקו ושכח, עדיין קל הדבר מהמקרה בו נפל מהגג ברוח מצויה והזיק (שם חייב גם ב-ד' דברים), שכן בראשון מדובר עדיין על שוגג, ואילו העולה על הגג בדרך שיכול ליפול אף ברוח מצויה, פושע הוא בעלייתו.

הרמב"ם פוסק על פי רבה, והשו"ע (שכא י) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

דין 'אדם מועד לעולם' במקרה 'סימטרי'- רשות משותפת או רשות שאינה לא לזה ולא לזה

בגמרא (מח.) מובאים דברי רבא:

"נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו- חייב.

הזיקוֹ בעל הבית- פטור"

כלומר, כאשר נכנס אדם לחצר חברו ללא רשות, יש ביניהם חוסר סימטריה- כאשר נגרם לבעל הבית נזק בעטיו של הנכנס, חייב הנכנס, אך כאשר בעל הבית מזיק את הנכנס, פטור בעל הבית.

על דברי רבא מעיר ר' פפא:

"לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה. אבל הוה ידע ביה- הזיקו בעל הבית חייב.

מאי טעמא? משום דאמר ליה נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא"

כלומר, ר' פפא מבהיר את דברי רבא- מה שאמר רבא, שבעל הבית שהזיק את הנכנס שלא ברשות פטור, אמור במקרה שלא ידע בעל הבית בנכנס, אך אם ידע בו והזיקו חייב שכן הנכנס אומר לו- להוציאי מרשותך יש לך רשות, אך להזיקני אין לך רשות.

הגמרא מציינת שדברי רבא עולים בקנה אחד עם דבריו במקרה בו הניזק והמזיק הם 'סימטריים', כלומר, לשניהם יש רשות להיות שם או שלשניהם אין רשות:

"שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין"

חלקו הראשונים בהבנת דברי רבא ור' פפא:

רש"י מסביר ש"הזיק את בעל הבית" הכוונה שהזיק הנכנס את בעל הבית בידיו באופן אקטיבי, אפילו בלי כוונה. לעומת זאת "הוזק בו בעל הבית", הכוונה שנכשל בעל הבית על הנכנס, נפל וניזוק, כך שהמזיק היה פאסיבי. רבא אומר, שכיוון שנכנס לחצר בעל הבית ללא רשות, חייב הוא על כל נזק הבא לבעל הבית בעטיו, בין אם הזיק את בעל הבית באופן אקטיבי, או שהזיק את בעל הבית באופן פאסיבי, כגון שנתקל בעל הבית בנכנס ונחבל. לעומת זאת, אם בעל הבית הזיק את הנכנס, פטור. כלומר, המילים "הזיק" ו"הוזק", מתארות נזק אקטיבי או פאסיבי, בהתאמה, אך עדיין מדובר בנזק בשוגג (זאת בניגוד לשיטת הרמב"ם שתוצג בהמשך).

על הדברים האלה מציין ר' פפא, שבעל הבית פטור כשהזיק את הנכנס רק אם לא ידע בכניסתו, אך אם ידע שהוא שם, חייב (ואפילו אם הזיקו בשוגג!), כיוון שהיה צריך להיזהר שלא להזיקו, אף שנכנס שלא ברשות^[8].

את דברי רבא במצב הסימטרי, מסביר רש"י כך- אם שניהם נמצאים ברשות באותו מקום, או שניהם נמצאים שלא ברשות, אם האחד הזיק באופן פאסיבי את חברו, כגון שנתקל בו חברו, פטור המזיק, שכן צריך היה הניזק להיזהר שלא להיתקל בו^[9]. אמנם, אם האחד הזיק את חברו בידיים, חייב המזיק, ואפילו אם הזיקו בשוגג, שכן אדם מועד לעולם^[10].

הרמב"ם (על פי דבריו כאן ובפרק ו' הלכה ג') מסביר אחרת- לפי פירושו של הרמב"ם "הזיק את בעל הבית" הכוונה שהזיק הנכנס את בעל הבית במזיד, ואילו "הוזק בעל הבית בו" הכוונה שהזיק הנכנס את בעל הבית בשוגג. ר' פפא מחדש שלשון רבא "הזיקו בעל הבית- פטור", כוונתה שבעל הבית פטור על נזק הנכנס, רק אם הזיקו בשוגג, אך אם הזיק בעל הבית את הנכנס במזיד, חייב, אפילו אם נכנס שלא ברשות^[11]. לפי פירוש הרמב"ם, רבא פוסק שאם שניהם ברשות או שניהם ללא רשות, אם הזיק אחד את השני בשוגג- פטור, וחייב רק אם הזיק את חברו במזיד.

במילים אחרות, לפי הרמב"ם, הכלל "אדם מועד לעולם" המחייב אדם המזיק אפילו אם הזיק בלא כוונה, מסוייג באופן משמעותי- כלל זה אינו אמור במקום בו יש סימטריה בין הניזק והמזיק (שלשניהם יש רשות להיות שם או לשניהם אין רשות להיות שם) וכל שכן שאינו אמור במקום שיש רשות למזיק בלבד! המקרה היחיד בו יתחייב אדם שהזיק אפילו אם הזיק ללא כוונה הוא במקום בו אין לו רשות להיות ורק לניזק יש רשות^[12].

לטור (שעח) דרך ביניים בפירוש דברי רבא על המקרה בו לשניהם יש רשות או לשניהם אין רשות. מצד אחד, מפרש הטור כרמב"ם, שבעל הבית המזיק את הנכנס שלא ברשות, פטור אף אם ידע בכניסתו, כל עוד הזיקו בשוגג. מצד שני מפרש הטור שלא כרמב"ם, שבמקרה הסימטרי אפילו אם הזיק האחד את חברו בשוגג חייב, כל עוד היה מודע לקיומו של חברו שם^[13].

השו"ע (שעח ז) פסק כדברי הטור, שהמזיק בשוגג, ברשות המיוחדת למזיק ולניזק, פטור המזיק רק אם לא ידע כלל שהניזק שם, ולכן לא ידע שעליו להיזהר.

נזק בשוגג ובמזיד ברשות המזיק

כאמור לעיל, מדברי רבא עולה שבעל הבית פטור על נזק שהזיק את הנכנס שלא ברשות. ר' פפא מגביל את הפטור למקרה שבעל הבית "לא ידע בו" בנכנס.

ראינו שלפי שיטת הרמב"ם, פטור בעל הבית בכל מקרה בו הזיק בעל הבית את הנכנס בשוגג. כמו כן ראינו שרש"י חולק וסובר שבעל הבית פטור רק אם כלל לא ידע שהנכנס שם.

הטור מביא את דברי הרמ"ה לפיהם דברי ר' פפא אמורים על כל דברי רבא, כלומר, לא רק שאם בעל הבית שם לב שנכנס אדם לחצרו (אפילו שלא ברשות), עליו להיזהר שלא להזיקו אפילו בשוגג, אלא שכיוון שמודע בעל הבית לקיומו של ה'פולש' בחצרו, אם הוזק בו בעל הבית, כגון שנתקל עליו ונפל, פטור הנכנס, כיוון שבעל הבית היה צריך להזהר לא רק שלא להזיק בטעות לנכנס, אלא גם שלא להיות מוזק בו.

השו"ע (שעח ו) פוסק בתחילת דבריו כרמב"ם, שבעל הבית פטור אם הזיק את הנכנס אלא אם כן הזיקו במזיד. ולעומתו הנכנס חייב את הזיק את בעל הבית, אפילו אם הזיקו בשוגג. בסוף דבריו מביא השו"ע ב'יש אומרים' את שיטת הרמ"ה, שאם מודע בעל הבית לקיומו של הנכנס, והוזק בעל הבית בנכנס (כלומר נתקל בו או נפל עליו וכדומה), פטור הנכנס, שכן היה על בעל הבית להיזהר.

הגר"א (שם ס"ק יח) מעיר שדברי השו"ע ברישא חלוקים מכל וכל על דבריו לפי היש אומרים, לא רק בדין ניזוק בעל הבית בנכנס, אלא אף במקרה בו הזיק בעל הבית את הנכנס, שכן בתחילה הוא מביא את דברי הרמב"ם, ואילו בסוף הוא מביא את דברי הרמ"ה שהלך בדרכו של רש"י, לפיו אם ידע בעל הבית על קיומו של הנכנס אצלו חייב בעל הבית אפילו אם הזיק בשוגג את הנכנס.

העושה מעשה ברשות אחת והזיק ברשות אחרת

אומרת המשנה (לב:):

"המבקע ברה"ר והזיק ברה"י, ברה"י והזיק ברה"ר, ברה"י והזיק ברה"י אחר - חייב"

כלומר, המבקע עצים, וניתז עץ והזיק, חייב בין שהביקוע היה ברשותו, והנזק נעשה ברשות הרבים או ברשות היחיד אחרת, ובין אם הביקוע נעשה ברשות הרבים והנזק נעשה ברשות אחרת. הגמרא מסבירה שריבוי המקרים בא להדגיש שחייב אפילו אם ברשות בה בוצע הנזק אין הרבה אנשים, ואפילו אם הביקוע עצמו בוצע ברשות המזיק.

הרמב"ם ורוב הראשונים פסקו כדברי המשנה, וכן פסק בשו"ע (תכא ט).

הנכנס לחנותו של נגר והוזק

בהמשך למשנה הנ"ל, מובאת ברייתא (שם):

"הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת- פטור,

ואם נכנס ברשות- חייב"

כלומר, כאן מדובר באדם שביקע ברשותו והזיק ברשותו, אך אנו מחלקים בין שני מקרים. ברישא נכנס הניזק שלא ברשות, ולכן פטור המזיק, ואילו בסיפא נכנס הניזק ברשות, ולכן המזיק חייב.

על הברייתא נאמרים דברי ר' יוסי בר חנינא:

"א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות"

הגמרא מתלבטת על איזה חלק מהברייתא נאמרו דברי ר' יוסי-

אפשרות אחת היא שהדברים נאמרו על הסיפא. כלומר- אם נכנס הניזק ברשות, פוסקת הברייתא שחייב המזיק, ומבהיר ר' יוסי שחייב בארבעה דברים כאדם המזיק אך פטור מגלות אם נהרג הניזק^[14].

אפשרות נוספת היא שהדברים נאמרו על הרישא, ויש להבינם כך- ברישא של הברייתא נאמר שאם נכנס שלא ברשות פטור המזיק, ור' יוסי מעיר שפטור המזיק רק מגלות (אם נהרג הנכנס), אך בתשלומי ארבעה דברים (אם הוזק הנכנס) חייב.

הגמרא מציינת, שלפי האפשרות השניה (שדברי ר' יוסי אמורים על הרישא), בה פטור מגלות כשנכנס הנפגע שלא ברשות, יש להבין שבסיפא, בה נכנס הנפגע ברשות, חייב אף גלות אם נהרג הנכנס. לעומת זה, לפי האפשרות הראשונה (שדברי ר' יוסי אמורים על הסיפא), בה פטור מגלות אפילו כשנכנס הנפגע ברשות, כל שכן שיהיה פטור מגלות אם נכנס שלא ברשות.

הגמרא מעלה אפשרות שלישית, לפיה דברי ר' יוסי בר חנינא לא נאמרו כלל על הברייתא הזו אלא על הברייתא המביאה את דברי ר' אליעזר בן יעקב-

" 'ומצא'- פרט לממציא את עצמו.

מכאן אמר ר' אליעזר בן יעקב, מי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה- פטור"

כלומר, מהאמור ברוצח בשוגג

"וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת" (דברים יט ה)

לומד ר' אליעזר בן יעקב שאם בשעת יצירת הנזק כלל לא היה הנהרג שם, כך שלא היה יכול ההורג להיזהר, פטור מגלות. על הדברים האלה נאמרו (לפי ההבנה השלישית) דברי ר' יוסי, שאין ההורג פטור אלא מגלות, אבל אם ניזק הנפגע ולא מת, חייב המזיק ארבעה דברים למרות שלא ידע שהניזק שם בשעת הנזק.

הגמרא אומרת שמי שאוחז באפשרות השלישית, בוודאי מחייב בארבעה דברים במקרה החמור יותר, של הנכנס לחנותו של נגר. אך מי שמבין כאחת משתי האפשרויות הראשונות, סובר שבברייתא של ר' אליעזר בן יעקב פטור לגמרי, בין מגלות ובין מארבעה דברים.

רש"י מציין שגם כאשר אנו פוסקים בנכנס לחנותו של נגר, שחייב בארבעה דברים, הכוונה שאינו חייב בבושת, שכן בבושת חייב רק המזיק בכוונה.

כמה ראשונים מעלים את השאלה הבאה. לפי הנלמד בהלכה הקודמת, אם נכנס הניזק לרשותו של המזיק, והמזיק ידע בכניסתו, חייב המזיק אפילו אם הזיק את הנכנס בשוגג (הדברים אמורים לפי שיטת רש"י ולא לשיטת הרמב"ם, עיין לעיל בהלכה הקודמת). לפי זה, אף אם נכנס לחנותו של הנגר שלא ברשות, עדיין צריך להיות חייב כל זמן שהנגר ידע שהוא שם. ובכן, כיצד זה הברייתא פוטרת את הנגר אם נכנס הניזק שלא ברשות? והרי צריך שגם לא יֵדע הנגר בכניסתו!

רש"י ותוספות מיישבים שאלה זו בכך שהם מבינים שאף אם פטור הנגר מתשלומי שבת צער וריפוי, עדיין חייב הוא בתשלומי נזק אפילו אם נכנס הניזק ללא רשות, עד שיכנס ללא ידיעתו כלל, ואז יהיה פטור אפילו מתשלומי נזק.

ריב"א (הובא בטור) מיישב שכאן, בחנותו של אומן, הדין שונה מדין הנכנס לחצר בעל הבית, שכן אנשים רבים רגילים להיכנס לסדנתו של האומן ולכן מוטלת עליו החובה להיזהר תמיד אפילו לא ראה מישהו ספיציפי שנכנס כעת לחנותו, והרי הוא חייב בנזק תמיד (וכן במאירי וברשב"א).

הרמב"ם והרי"ף פוסקים כאפשרות השניה המועלית בגמרא, לפיה החילוק שבברייתא בין נכנס ברשות לבין נכנס שלא ברשות אינו אלא לעניין גלות, אך לעניין ארבעה דברים חייב תמיד בין אם נכנס ברשות ובין אם נכנס שלא ברשות^[15].

הרא"ש חולק וכותב שההלכה כאפשרות הראשונה, לפיה אם נכנס הניזק ללא רשות, פטור הנגר אף מארבעה דברים.

השו"ע (תכא ט) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

אומד לנזקין

הגמרא (צ:) מביאה ברייתא הדנה באומד למיתה- מהפסוק "והכה איש את רעהו באבן או באגרוף" (שמות כא יח) לומד שמעון התימני שהכלי בו בוצעה ההריגה צריך להיות זמין לבחינה לדיינים ולעדים כדי שיחוו דעתם אם אכן יש בו די בכדי להרוג, ולכן אם אבד הכלי, פטור הנאשם. ר' עקיבא חולק עליו וסובר שדי בכך שהעדים יכולים להעיד על כלי ההריגה. כך או כך, מוסכם על שניהם שצריך שבכלי בו נתבצעה ההריגה יהיה בכדי להרוג לפי אומדן הדיינים.

בהמשך (צא.) מתעוררת השאלה האם כשם שיש אומד למיתה יש גם אומד לנזקים. כלומר, האם כשם שבית דין צריכים, במקרה של הריגה, לשקול האם במעשהו של הנאשם היה בכדי להרוג, צריכים הם במקרה של נזק לגוף או לממון, לאמוד האם במעשהו של הנתבע היה בכדי לחולל נזק שכזה. האפשרות השניה היא שמיתה לחוד ונזקים לחוד, ובנזקים כל מעשה של הנתבע נחשב כמחולל הנזק.

בסופו של דבר לומדת הגמרא שאף נזקים צריכים אומד, מתוך כך שהפסוק שמהווה מקור לדין זה במיתה עוסק גם בנזקים.

המאירי מסיק משיטת ר' עקיבא כנגד שמעון התימני, שגם בנזיקין אין עניין להביא את הכלי המזיק לבית הדין, אלא מספיק שהעדים יעידו על מה שראו, וילמדו הדיינים מדבריהם.

אמנם, מלשונם של הרמב"ם והטור משמע שבמידת האפשר יש להביא את הכלי בו בוצע הנזק לבית הדין.

המשנה בשבועות (מד:) עוסקת במקרה בו יש עדים שנכנס הניזק למחיצת הנתבע שלם, ויצא חבול. הנחבל אומר שהנתבע חבלו, והנתבע אומר שחבל הלה את עצמו, נשבע הניזק שכנים דבריו ונוטל את תשלומיו מהמזיק (וראה להלן פרק ה הלכה ד). הראב"ד מסיק מכאן, שאם ראו העדים שהמזיק הכה את הניזק, אך לא ראו במה היכהו, והניזק אומר שחבלו בחפץ כבד שהיה בו בכדי לגרום לנזק, ואילו החובל אומר שהיה זה חפץ קל, שלא היה אמור לגרום לנזק, נשבע הניזק שדבריו נכונים ונוטל תשלומיו מהמזיק. וכך פוסק הרמב"ם לפנינו.

הגמרא בסנהדרין (עו:) עומדת על כך שכשהתורה מתארת את הכלי בו הכה רוצח את הנרצח (במדבר לה טז-יח) היא מדברת על "אבן יד" או "כלי עץ יד" שמשמעם הוא שיעור מינימלי שיש בו ידית, להבדיל מהברזל המתואר כ"כלי ברזל" (ללא "יד"). מכאן לומדת הגמרא, שכלי ברזל אפילו כלשהו יכול להמית. הגמרא מוסיפה שהדברים אמורים כאשר מדובר בכלי חד שננעץ בגוף הנהרג, אך מכשיר ברזל קהה אין בו בכדי להמית בכלשהו.

הרמב"ם מסיק מהאמור לעניין הריגה, שאף לעניין נזיקין כלי ברזל אינו צריך אומד, כיוון שידוע שהוא מסוגל לחולל את הנזק.

השו"ע (תכ כח-כט) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

ממציא את עצמו

במסגרת הדיון בהלכה יז לעיל, צטטנו את הברייתא המביאה את דברי ר' אליעזר בן יעקב, לפיה אם הוציא הניזק/נהרג את ראשו רק לאחר שהאבן יצאה מתחת ידי המזיק, הרי המזיק פטור. כמו כן ראינו את הלישנא השלישית בגמרא, המשייכת את דברי ר' יוסי בר חנינא לברייתא הנ"ל, כך שפטור מגלות אך חייב בארבעה דברים.

רוב רובם של הראשונים הבינו שאין הלכה כלישנא זו, אלא כאחת מהשתים הראשונות, ולכן במקרה עליו מדבר ר' אליעזר, פטור לגמרי, בין מארבעה דברים ובין מגלות, שכן אפילו לו היה הזורק מתבונן היטב לפני שזרק, לא היה יכול להיזהר, כי הניזק עוד לא נראה אז בסביבה^[16].

הטור הבין אף הוא כרוב הראשונים, שאין הלכה כלישנא השלישית, ולכן במקרה שלאחר שזרק הוציא הניזק את ראשו וקיבלה, אין הזורק חייב בד' דברים. ובכל זאת, פוסק הטור שאת תשלומי הנזק יהיה הזורק חייב לשלם, כיוון שאדם מועד לעולם, ולכן העובדה שלא היה יכול לראות את הניזק לפני שזרק אינה פוטרת אותו אלא מתשלום צער, ריפוי ושבת, ולא מתשלום הנזק עצמו.

לעומת ראשונים אלה, המהרי"ח (הובא בהגהות אשרי פרק ג סימן יא) סובר שהלכה כאותה לישנא שלישית, ולכן למרות שפטור הזורק מגלות חייב ארבעה דברים.

השו"ע (תכ ל) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה.